<h1>ראבי"ה סימן תי"ד</h1>
<h2>דף כט.</h2>
נראה בעיני שאם נתערבו חיטי חמץ בחיטים כשרים ולא נודע עד אחר הפסח, אף על גב דקנסא קנס רבי שמעון הואיל ועבר עליה בבל יראה, שקיל מינייהו ורמי לנהרא כשיעור האיסור או שקיל כשיעור דמי האיסור ושדי לנהרא ומישתרון כולה[ו] בהנאה, ומהשתא לא נהנה מן האיסור, ויכול למכרה. דתנן בפרק כל הצלמים [מ"ט ע"ב] נטל הימנה עצים וכו' עד אפה בו את הפת אסור בהנאה נתערבו באחרות כולם אסורות בהנאה רבי אליעזר אומר יוליך הנאה לים המלח, והכי נמי תנן [שם] נטל הימנה [כרכר וכו'], ופסקינן בגמרא הילכתא כרבי אליעזר. ואף על גב דפסקינן לעיל מינה כרבי יוסי דזה וזה גורם מותר, והכא זה וזה גורם הוא, נפקא מינה דאפילו בחד גורם, דאסור, דהלכה כרבי אליעזר דיש לו פדיון. ואפילו אם האיסור בעין, דמעשה רב, דגרסינן [שם] ההוא גברא דאיערב חביתא דאיסורא בחמריה ואמר ליה רב חסדא שקול ארבע זוזי ושדי לנהרא ותשתרי לך בהנאה. ותנן נמי בפרק בתרא דעבודה זרה [ע"ד ע"א] יין נסך שנפל לבור כולו אסור בהנאה רבן שמעון בן גמליאל אומר ימכר כולו לגוים חוץ מדמי יין נסך שבו, ואמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה הלכה למעשה יין נסך יין ביין אסור חבית בחבית מותר סתם יינם אפילו יין ביין מותר, אלמא לכל דבר שאינו [כ]עין יין ביין [אלא] כגון חבית ופת אי נמי תבואה רק שלא יהנה מן האיסור מותר. ומה שפירש[ת]י שצריך פדיון אחר [הפסח] היינו משום קנסא דקניס רבי שמעון, אבל אי לאו משום קנסא חיטים בחיטים בטלו, דלאו בריית נשמה ולאו דבר שבמנין הוא, כדאמרינן במכות בפלוגתא דרבי שמעון ורבנן [בפרק בתרא י"ז ע"א]. ודבר זה בררנו בתשובה שאחרי תשובה זו. ובפסקות דרבינו שמואל כתב בעבודה זרה חביתא דאיסורא שנתערבה יוליך הנאה לים המלח ומשתרו אינך, והוא הדין לפת האפויה בעצי ערלה, דשבח עצים בפת, יוליך הנאה לים המלח ומותרת. וחמץ בפסח שאסור במינו במשהו, או נתן טעם שלא במינו, ואסור אף בהנאה יש לו פדיון להוליך דמי הנאה שלו לאיבוד, ומותר להנות, אבל אכילה אסורה, דסוף [סוף] טעמא דחמץ קא טעים. ורבינו יעב"ץ הלוי פליג, ואמר דגבי חתיכה שנבלע בו החמץ נעשה כולו איסור, ולא סגי ליה פדיון בשיעור האיסור הנבלע, מדלא פליג רבי אליעזר באפה בו את הפת ברישא אלא בסיפא היכא שנתערבו באחרות, שמע מינה דדוקא נתערבו באחרות, שהיה לש[א]ר הפת שעת היתר קודם שנתערבו, הוא דמהני פדיון שיעור הפת שנתערבה, ולא שיעור העצים גרידייהו, שאם לא כן אפילו בפת ראשונה לפלוג ונשמעינן [כח] דהיתירא. והכי נמי אמרינן בפרק בתרא דעבודה זרה [ס"ה ע"א] גבי פועל דכי אמר לו העביר לי מאה חביות במאה פרוטות [ונמצאת חבית של יין נסך ביניהן שכרו אסור, משום ששם] נתערבה פרוטה של איסור עם כל הפרוטות ולא היה להם שעת היתר מעולם ולכן [ל]ית להו תקנתא בהולכת פרוטה אחת לים המלח, כדאיכא תקנתא ב[יין נסך] שנפל לבור ימכור כולו לגוים חוץ מדמי יין נסך שבו [שם ע"ד ע"א] (וכיון), משום דהיה ליין שבבור שעת היתר קודם שנתערב בו יין [נסך], הילכך עבדינן ליה תקנתא במכירתו אף אחרי(ם) שנתערב [היין]. ורבינו שלמה פירש דארישא נמי פליג רבי אליעזר. ורבינו יב"א נסתפק בדבר. ולי נראה כפסק רבינו שמואל גבי חמץ בפסח אפילו בחדא חתיכה. דגרסינן בירושלמי בפרק בתרא דערלה [ה"א] תמן תנינן אלו דברים של גוים אסורין ואיסורן איסור הנאה וכו' עד וחרס הדרייני וכו' עד דתני חרס הדרייני [אסור ואיסורו איסור הנאה] מה אנן קיימין (כי) אם בשנתנו בתבשיל דברי הכל אסור א[ם] כשמכרו חוץ מדמי יין נסך שבו דברי הכל מותר אלא [כי אנן] קיימין כשנתנו על גבי תבשיל, פירוש שנהנה ממנו בלא פדיון שמכסה בו את הקדירה קתני דאסור. והא דאמר דברי הכל מותר, אף על גב דפליגי ביה רבן שמעון בן גמליאל ורבנן, משום דפסקינן כרבן שמעון בן גמליאל קרי ליה דברי הכל, ומוקי מתניתין אליבא דהילכתא. והתם חדא חתיכה הוא, דומיא דחמץ, ושרי על ידי תקנה. ואם תאמר לחרס היה שעת היתר, אם כן לחתיכה שנאסרה מחמת החמץ נמי היה שעת היתר. ותו דבירושלמי משמע דארישא קאי, כדאפרש לקמן. ונראה לי דאפילו לא קאי רבי אליעזר ארישא אפילו הכי חתיכה שנאסרה מחמת חמץ לא דמיא לאפה בו את הפת, דכל היכא שאין ההיתר נעשה אלא על ידי האיסור, כגון הפת על ידי עצי הערלה ועצי אשירה, איכא למימר דמודה רבי אליעזר, אבל כל דבר שעל ידי תערובות, כגון שנתערבה באח[רות], או חרס הדרייני, דחרס היה ראוי לתשמיש בלא בליעת היין האסור, או חמץ שנתערב בהיתר בין בתבואה בין על ידי בישול, דעצי היתר מבשל גם ההיתר וגם האיסור, אלא שנתערב, פליג רבי אליעזר דיש לו פדיון, וכן יין נסך שנפל לבור ימכר חוץ מדמי יין נסך שבו, וכל שכן (יין נסך) שיש לו פדיון, וכן ההיא חביתא דאיסורא דאיתערבא. וקיימא לן כרבי אליעזר וכרבן שמעון בן גמליאל. ומיהו גבי תבואה של חמץ שנתערבה אי אפשר למכור לגוי חוץ מדמי איסור, אלא צריך פדיון [ו]מוליך הנאה לים המלח, כדקאמר רבי אליעזר, ובהא אפילו רבן שמעון בן גמליאל מודה. אבל ביין נסך שנפל לבור אפשר בתקנה על ידי פדיון, דעדיף ליה דרבי אליעזר מדרבן שמעון בן גמליאל. ודבר זה אני למד מירושלמי דפרק בתרא דערלה [ה"א] דגרסינן אמר רבי חגי כד נח[ת]ית מן אילפא שמעית קלא דרבי יעקב יתיב ומתני בגד שצבעו בקלפי ערלה ודלק ותנינן נטל הימנה כרכר אסור בהנאה ארג בו את הבגד הבגד אסור בהנאה יין נסך שנפל לבור כולו אסור בהנאה ותנינן רבן שמעון בן גמליאל אומר ימכור כולו לגוים חוץ מדמי יין נסך שבו, פירוש אמאי לא פליג רבן שמעון בן גמליאל בהנהו נמי כמו ביין נסך. אמר רבי יעקב בר אחא חגי מקשיתה וחגי מקיימתה, פירוש הוא מותיב לה והוא מפרק לה, תמן אין [דרך] בני אדם (דרך) ליקח יין נסך מן הגוי ברם הכא דרך בני אדם ליקח [בגד] מן הגוי. ולפי זה יש לפרש נמי דזימנין דזבני נמי פת מן הגוי, במקום שאין פלטר ישראל. וכל היכא דאיכא למיחש דילמא הדר מזבין ליה לישראל לא סגי בפחיתת דמים לגוי, דכי הדר מזבין לישראל אתי לאיתהנויי מיניה (ל)ישראל, כענין דאמר [לקמן מ' ע"ב] הבגד שאבד בו כלאים הרי זו לא ימכרנה לגוי וכו'. וגבי ההיא ארבא דחיטי דטבעה נמי לא סגי בפחיתת דמים לגוי, דחיישינן לאכילת חמץ בפסח. וחיטי חמץ שלאחר הפסח נמי צריך להזהר שיאכלנו הגוי, ולא ימכרם לישראל לאוכלם בפסח הבא, אי נמי שיאכלם אפילו ישראל קודם פסח הבא, דהנאה ליכא, כיון שפדאם. אבל בחוץ מדמי חמץ לא סגי, דמכל מקום כי מטי ליד ישראל מיתהני מיניה דחמץ ישראל, ואף על גב שהגוי מוכר הכל, אין בידו למכור מה שלא קנה, דלאו בתורת הפקר אתא לידיה. וגבי קדירה שנתבשל בה חמץ נראה לי ד[א]יכא למיחש לקניית ישראל מן הגוי. ותו דדמיא ליין ביין שאסור כולו, כדפסק [ע"ז ע"ד ע"א] הלכה כרבן שמעון בן גמליאל חבית בחבית אבל לא יין ביין. אבל פדיון נראה לי דמהני. ואף על גב דהיכא דפסקינן כרבי אליעזר [שם מ"ט ע"ב] משמע שלא מהני פדיון לחבית שמבורר כמו לפת, וגבי פסק רבן שמעון בן גמליאל משמע דעדיף חבית מיין ביין שבלול, תריץ שני פת דאיקלי איסורא, אפילו אם יש שבח עצים בפת, כדקאמר התם בצריכותא. ורש"י פירש חוץ מדמי יין נסך שבו דשקיל חדא ורמי לנהרא, וליתא, כמו שהוכחתי מן הירושלמי [ערלה שם], אלא הכי פירושא שמ[שיי]ר ואינו מקבל דמיו. ורבינו [שלמה] פירש בכל הצלמים [שם] דתקנתא דרבן שמעון בן גמליאל עדיפא מדרבי אליעזר. ולי נראה להיפך, כדפרישית. וגבי חרס הדרייני נמי צריך לומר שניכר וידוע, ולא מיזבן מיניה ישראל, ואין דרך למכור שברי כלי חרס, הילכך מידע ידעי. ונראה בעיני מדמד[מ]י הוא הירושלמי יין נסך שנפל לבור ל[נ]טל הימנה כרכר, דהיינו רישא, שמע מינה דפשיטא ליה דשייכא תקנתא מיהו ברישא נמי, ונפקא מינה דפדיון מיהו מהני. ואף על גב דאיכא לדחויי דלסיפא שנתערבה מדמי לה, ולאו דוקא נקיט רישא, הדעת מכרעת דארישא קאי. ותו דגרסינן בירושלמי דריש פירקין [מאן תנא] כל שאסור לאכול אסור להאכיל [ושמותר לאכול מותר להאכיל רבי מאיר ברם כרבי יהודה חמישית אף על גב שאסור לאכול מותר להאכיל] התיב רבי אבא והתנינן שייור ישרף והאוכלו פטור [ו]אמר רב הונא בשם רב מותר להאכילו לכלבים אמר רבי יוסי מה אתי[נן מיתני] כל חמץ לא שעות מאן תנא שעות רבי מאיר הוא אמר רבי בון ברבי חייה קומי רבי זעירא זאת אומרת שמותר להאכילו לבהמות הבקר התיב רבי ירמיה והתנינן מפר[ר] סבר רבי ירמיה ככרות אמר ליה רבי יוסי לא אמר אלא מפר[ר] מכ[יו]ן שפיר[ר]ו בטל והדא אמרה לא יאכל חמץ היום אפילו לכלבים. והכי מסיים בירושלמי מדוייק מה אנו קיימין אם לכלבו הן היא הנייה כן אנו קיימין אפילו לכלבים אחרים זאת אומרת אסור [להאכילו] לבהמת הפקר. ומיכן נמי ראיה שאי אפשר למכור גבי חמץ חוץ מדמיו לגוי, דמה לי גוי ומה לי בהמות הפקר דאסור. אבל בפדיון אפשר, כדפרישית. ובירושלמי דערלה [פ"ג ה"א] מצאתי סמך שדבר שנתערב דחשיב כאלו הוא בעין. דגבי חרס הדרייני פליגי התם רבי יוחנן ורבי אלעזר אם מותר לסמוך בו כרעי המטה, כדמיפליגי בגמרא דידן באין מעמידין [ל"ב ע"א], ומסיים רבי יונה בעי ההוא בגד דתנינן הכא ידלק מהו לסמוך בו כרעי המטה, ומסיק אפילו כמאן דאמר התם מותר הכא אסור [התם] אין איסורו ניכר [ברם הכא איסורו ניכר]. ויש לדחות שקאי אהא דתנן [ערלה פ"ג מ"ג] האורג מלא הסיט מצמר בכור (ו)בבגד ידלק. [אבל הא ליתא], אלא ארישא נקבע הירושלמי, אהא דתנן [שם מ"א] בגד שצבעו בקליפי ערלה ידלק, וחשיב ליה איסורו ניכר. [ויש לדחות דשאני הכא], דחזותא מילתא היא לגבי ערלה, כדילפינן מערלים לא יאכל בפרק הגוזל קמא [הלכה] הנותן צמר לצבע [ק"א ע"א]. ומיהו סברא היא דחשיב [ליה] כבעינא, כדפרישית.
<h2>דף ל.</h2>
ויש מפרשים ואזדא רבא לטעמיה וכו' פוקו ואייתו לי חמירא דבני חילא דהיינו על ידי תערובות, ששאור אינו נאכל אלא על ידי תערובות עיסה. וליתא, חדא דאם כן [היאך] לכתחלה היה אומר לערבו ולבטלו, וקיימא לן דאין מבטלין איסור לכתחלה. ותו דאפילו דישראל נמי, ואמאי נקט דבני חילא. ותו הלא בעין הוא, ואפילו כדברי המתירין להשהות חטה המתבשלת בתרנגולת ושכר [שנתנוהו ביין] ומדמו לה לקדרות בפסח, התם טעמא [ד]חיטה בעלמא הוא שנבלע, אבל הכא בעיניה הוא. אב"י העזר"י.
